<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יוסי בן המשולם</h1>
<h2>דף עג:</h2>
גרסינן בבכורות פרק הלוקח בהמה מן הגוי [כ"ד ע"ב], רבי יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השיער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן תולש את השיער לראות את מקום המום. ובגמרא אמר רב הלכה כרבי יוסי בן המשולם. בעו מיניה מרב הונא כנגדו ביום טוב מהו, טעמא דרבי יוסי משום דתולש לאו היינו גוזז. פירוש וגבי בכור אמר רחמנא לא תגוז. וכיון דתולש לאו היינו גוזז מותר לעשות מקום. מיהו ביום טוב אסור דהוי ליה עוקר דבר מגידולו. או דילמא בעלמא סבר רבי יוסי בן המשולם תולש היינו גוזז. והיינו טעמא דשרי דהוי ליה דבר שאינו מתכוין, וביום טוב נמי דבר שאינו מתכוין הוא ומותר. אמר להו שיילוהו לרב חננאל וכו', עד אמר להו כנגדן ביום טוב מותר. ומסקנא דשמעתא דקסבר רבי יוסי בן המשולם דדבר שאין מתכוין מותר.
גרסינן בירושלמי דכלל גדול [שבת פ"ז ה"ב] הגוזז את הצמר, תמן תנינן השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השיער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. רבי אילא בשם רשב"ל התולש בקדשים רבי יוחנן אמר חייב רשב"ל אמר פטור. רבי ירמיה בעי מחלפא שיטתיה דרשב"ל אתפלגין התולש כנף בעוף והמורטה והקוטמה חייב שלש. וא"ר יוסי בר בון ולא פליגין התולש חייב משום גוזז והמורטה חייב משום ממחק והקוטמה חייב משום מכה בפטיש. ולא דמייה, עוף שאין לו גיזה תלישתה היא גזיזתה. ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז. תדע לך שהוא כך דתני התולש מן המתה חייב דתלישתה זו היא גזיזתה.
והבאתי זו לפי שכמה פעמים שאלו על העופות שאנו שוחטין ביום טוב ומורטין את הכנף במקום שחיטה היאך מותר והלא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. ורבי יוסי בן המשולם לא עדיף מדרבי שמעון, דהא דקאמר [בכורות כ"ה ע"א] רבי יוסי בן המשולם שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר. ורבי יוסי בן המשולם אומר גוזזן במספריים ואינו חושש. וקס"ד דרבי יוסי בן המשולם נמי כרב סבר ליה, עד דמסיק אי בעית אימא רב סבר ליה כרבי יוסי בן המשולם, ורבי יוסי בן המשולם לא סבר ליה כותיה. ומשמע דאע"ג דתולש היינו גוזז, אי נמי גוזז הפרה גיזה היא, כיון דלא קא מיכוין שרי. והכי נמי מסקינן גבי כלאים [כלאים פ"ט מ"ה] דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ותופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.
וכן נמי בפרק כל שעה בפסחים דפליגי אביי ורבא בהנאה הבאה לאדם בעל כרחו. בלישנא קמא דאמרינן כי פליגי באפשר ולא קא מיכוון ואליביה דרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, אביי דאמר מותר כרבי שמעון. ורבא עד כאן לא קאמר רבי שמעון אלא היכא דלא אפשר היכא דאפשר לא אמר. ואיתותיב רבא מהא דמוכרי כלאים דמסקינן והצנועין מפשילין במקל לאחוריהם, דאע"ג דאפשר למיעבד כצנועים ולא עבדי כיון דלא מיכווני שפיר דמי. והוא הדין לכל ההנאות הבאות בעל כרחן. ולאיכא דאמרי דאמר פליגי בדלא אפשר וקא מכוין אביי דאמר מותר לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, הני מילי היכא דאפשר, אבל דלא אפשר [מותר]. וכיון שאין מתכוין כמתכוין לענין אפשר כי הדדי נינהו, הם הכי נמי היכא דלא אפשר. ורבא סבר דווקא לחומרא אמרה רבי יהודה ולא לקולא. ואביי אייתי ראייה מרבן יוחנן בן זכאי שישב בצילו של היכל ודרש כל היום. דכיון דלא אפשר אע"ג דנתכוין ליהנות מן ההקדש מותר. ורבא דחה דאותה הנאה משום דלתוכו עשויה [אבל בשאר הנאות] אסור. הרי בין אביי בין רבא ילפי כל שאר מצוות והנאות משבת, לרבי שמעון כדאית ליה ולרבי יהודה כדאית ליה.
וגרסינן בפרק כל התדיר [זבחים צ"א ע"ב] אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים. מאי טעמא ויין לנסך תקריב אשה. ופרכינן והא קא מכבה. ואסקינן כיבוי דמצוה שאני. ותו מותבינן יין לנסך לספלים [או] אינו אלא לאשים אמרת לא יכבה. לא קשיא הא רבי יהודה. פירוש ברייתא רבי יהודה. ושמואל דאמר כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר. ורמינן והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא של עץ, ואי כרבי שמעון [של עץ נמי]. והרי כיבוי זה מלאכה שאין צריך לגופה דמה צורך לו בגחלת זו לאחר הכיבוי, וקאמר דאסור. ומשני בדבר שאין מתכוין סבר לה כר"ש במלאכה שא"צ לגופה סבר לה כרבי יהודה. אלמא אפילו כיבוי דאש מזבח גמרינן מכיבוי אש דשבת. והשתא קשה לי ההיא דחגיגה פ"א [י' ע"א] הלכות שבת כהררין התלויין בשערה. ובגמרא מוקמי לה כרבי אבא דאמר בפרק כלל גדול [שבת ע"ג ע"ב] החופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה [פטור]. ואע"ג דחפירה זו כענין בנין, כיון דלרבי שמעון לא צריך לגופה ולרבי יהודה הוי מקלקל, אסקינן דמשום הכי פטור דגבי [שבת] כתיב מלאכת מחשבת. אע"ג דבשבת גופה לא כתב אלא [גבי] מלאכת המשכן, אפילו הכי גמרינן מהתם. והיינו כהררין התלויין בשערה. ומשמע שבת גמרינן מהתם, דהא כל מלאכת שבת נמי ממשכן גמרינן. אלא שאר מצות מנלן. דבשלמא כלאים כתיב ובגד כלאים לא יעלה עליך וכתיב לא תלבש שעטנז העלאה דומיא דלבישה דקא מתהנה [יבמות ד' ע"ב]. וכי לא מיכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים לא חשבינן [לה] הנאה. אלא שאר הנאה כגון צלו של היכל וכיוצא בהן מנלן דבכונה תליא. ותו כיבוי גחלת [מזבח] מנלן דבכונה תליא מילתא. דהא ליכא למימר דאתי עשה דיין לנסך תקריב ודחי לא תעשה דלא תכבה. דאיכא למימר אש תמיד תוקד על המזבח היינו עשה, לא תכבה היינו לא תעשה. ולא אתי עשה ודחי לא תעשה [ועשה]. אלא כוונה מנלן. ותו כל הנאות שאדם נהנה מן האיסור אפילו בלא כוונה וידע שנהנה היאך מותר.
וכן ההיא דגרסינן בפרק כל המנחות באות מצה [נ"ו ע"א] ועיקרה בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין [ל"ג ע"ב] ומייתי לה בפ"א דפסחים [י"א ע"א], בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין לו את הדם דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים יקיז אע"פ שעושה בו מום. ומסקינן בגמרא [בכורות ל"ג ע"ב] דאף נשחט על אותו מום לרבי שמעון. ותו גרסינן בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי שמעון. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק [הי] (ל)רבי שמעון אילימא רבי שמעון דמתניתין עד השתא לא אשמועינן שמואל דבר שאין מתכוין מותר. ומסקינן [דהלכה כר"ש דברייתא] דאף נשחט על אותו מום לרבי שמעון. וקפריך כיון דאשמועינן שמואל גבי שבת דהלכה כרבי שמעון כשאין מתכוין תו גבי בכור מאי אתא לאשמועינן. משום דפשיטא ליה דאפילו בשאר מצות אמרינן דבר שאין מתכוין [מותר]. ומנלן והא לא כתיב בהן מחשבה.
ובזבחים בס"פ ב"ש תנן [מ"ו ע"ב] אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. ובגמרא מתניתין דלא כי האי תנא דתניא א"ר אליעזר ב"ר יוסי שמעתי שהבעלים מפגלים ומסקנא דסבר זה מחשב וזה עובד. וכדאיתא נמי בשחיטת חולין כלפי שלהי פ"ב [ל"ח ע"ב] ואסקינן אמר אביי רבי אלעזר ב"ר יוסי ורבי אליעזר (ב"ר) ורבי שמעון בן אלעזר כולהו סבירא להו זה מחשב וזה עובד. רבי אלעזר ב"ר יוסי הא דאמרן גבי פיגול. רבי אליעזר השוחט לנכרי רבי אליעזר אומר שחיטתו פסולה שסתם מחשבת נכרי לע"ז ואע"פ שישראל שחט לו נפסלה במחשבתו. רבי שמעון בן אלעזר דתניא כלל אמר [רשב"א] כל שאינו [כשר] להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבתו של זה. ותרוייהו [רבי אליעזר] ורבי שמעון בן אלעזר אית להו דרבי אלעזר בר' יוסי השתא בחוץ אמרינן בפנים מיבעיא. ופירש רש"י השתא ע"ז ושבת דלא כתיב בהו בהדיא מחשבה אמרינן זה מחשב וזה עובד הוי מחשבה. בפנים מיבעיא. דקרבנות מחשבה כתיב בהו. רבי אלעזר בר' יוסי לית ליה דתרוייהו דילמא בפנים הוא דאמרינן אבל לא בחוץ. רבי שמעון בן אלעזר אית ליה דרבי אליעזר השתא בשבת אמרינן, אע"ג דלא כתיב [ביה] מחשבה בהדיא. בע"ז מיבעיא. דגמרינן מבפנים כדכתיב בלתי לה' לבדו כדאיתא בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס' ע"ב]. רבי אליעזר לית ליה דרבי שמעון בן אלעזר דילמא בע"ז הוא דאמרינן כעין פנים, ובפנים כתיב מחשבה בהדיא. אבל שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. פירש רש"י שהעושה אותה מתכוין למלאכה גמורה אלא ששגג בשבת או סבור שמלאכה זו מותרת. וזה שאין שיעור זה חשוב בעיניו אינו מתכוין למלאכה.
משמע דוקא מילתא דכתיבא בה מחשבה מהני בה מחשבה ולא פליגי אלא בזה מחשב וזה עושה, אבל מילתא דלא כתיבא ביה מחשבה אפילו כי לא חשיב איהו אלא שודאי עושה אמאי פטרה רבי שמעון. דלרבי יהודה איכא למימר אהני מחשבה דשבת לחופר גומא משום דמקלקל ודרשינן מחשבת דשבת לכל הפחות. ודין שבת כשאר כל המצוות דלא כתיב בהו מחשבה. . [אבל ] לרבי שמעון ולרבי יוסי בן המשולם תימה מאי אהני מחשבה דכתיבא גבי שבת [על] (מ)שאר מצוות דלא כתיבא [בהו מחשבה]. וכההיא דתנן במסכת נזיר פ"ו ג' מינין אסורין בנזיר [מ"ב ע"א], נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. והא דאינו סורק משום דמתכוין להשיר המדולדלות כדמוקי לה רבא התם. דאי לאו הכי אפילו סורק הוי מותר. דהא מקמינן לה התם אליבא דרבי שמעון. ובפרק במה טומנין [שבת נ' ע"ב] ובפרק המוציא יין [שם פ"א ע"ב] מדמינן להא לענין שבת להשרת נימין. ובנזיר מנלן דבכוונה תליא מילתא. ומסקינן התם בפרק שלשה מינין [נזיר ל"ט ע"ב] תער לא יעבור על ראשו אין לי אלא תער תלש מרט ספסף מנין וכו'.
ואם נפרש ההיא דמלאכת מחשבת אסרה תורה, דוקא מלאכה שאינה צריכה לגופה דהתם מתכוין למלאכה אלא שאינו צריך לה, לרבי שמעון אפילו מתקן כההיא דמוציא את המת במטה דפטור לר' שמעון אפילו מוציאו לקוברו [שבת צ"ד ע"ב] מה שאין כן בשאר מצוות, שההוצאה נעשית. וכן החופר גומא, דבר הגומא נעשית והוא בנין, אלא (שקילקל) והוא כיון לעפר [ולא] (ו)לגומא, כיון דצריך לעפר אין המלאכה בשביל הגומא ופטור. וכן לרבי שמעון אם כבה גחלת של עץ ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים. וכן תולש עולשין בארעא דחבריה, כדאיתא בהבונה [שם ק"ג ע"א] דפטור. מה שאין כן בשאר מצוות שאם מתכוין שלא לעבור עבירה ומכל מקום העבירה נעשית אלא שאינו צריך לעבירה אלא לדבר אחר, אפילו הכי אסורה. כההיא דגרסינן בפרק שמונה שרצים הלכה אחרונה [שם ק"י ע"ב] ליורקנא תרי בשיכרא ומתעקר. ומי שרי והתניא מנין לסירוס באדם שהוא אסור שנאמר בארצכם לא תעשו דברי [רבי חנינא] בן חכינאי. הני מילי היכא דקא מכוין הכא דממילא הוא דא"ר יוחנן הרוצה וכו'. וקאמר (רבי יוחנן) [רב אשי] רמות רוחא הוא דנקיטא ליה. אלא בסריס, ולא משני הכא משום דאין כוונתו לסירוס אלא לרפואה דהאי סירוס אינו צריך לגופו. ואפילו הכי לדברי הכל אסור אי לאו בזקנה או בעקרה כדמסיק התם. וסברא זו ליתא. משום דרב שמואל בחיבור הלכות דבר שאין מתכוין ומלאכה שאינה צריכה לגופה הא בהא תליא. משום דאינו מתכוין הוי דבר הנעשית מלאכה שאינה צריכה לגופה. והעמיד דבריו נכוחים וכנים ובחונים. והדרא קושיין לדוכתה.
ומתעסק בחלבים ובעריות דחייב כדאיתא בכריתות ספק אכל חלב [י"ט ע"ב] מפני שנהנה. ש"מ דכל שאר מתעסק פטור לענין שבת מפני שלא נהנה כדאיתא התם. מיהו נראה דלאו דוקא נקט חלבים ועריות, דהא גבי מעילה מסקינן בפרק כל שעה [פסחים ל"ג ע"א] שאם הושיט ידו לכלי ליטול חפץ וסך ידו שמן של הקדש חייב מפני שנהנה. הא אם לא נהנה שבת ושאר מצוות שוין לענין מתעסק. משום דכתיב אשר חטא בה פרט למתעסק וקאי אפילו אשבת. ואפילו הכי מסיק התם דמשום הכי פטור בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. והיינו לרבי אליעזר דלא מצריך קרא לידע במה חטא בשתי עבירות לפניו ונכשל באחת מהן ואינו יודע במה חטא דחייב. אבל לרבי יהושע איכא למימר דאמרה רב נחמן.
ובשלהי פרק כיצד הרגל גרסינן [ב"ק כ"ו ע"ב] אמר רבא היתה לו אבן בחיק ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לענין נזיקין חייב, שהרי אדם מועד לעולם, דנפקא לן [מן] פצע תחת פצע. לענין ארבעה דברים פטור, דכתיב והחזיקה [במבושיו]. לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ופטור. לענין גלות פטור. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן. הכיר בה ושכחה וכו' כשיטה ראשונה חוץ משוגג. ובסדר שמעון בעזרת צור ברוך הוא נפרש עוד.
